גרשון נ' מאפיית דגן עודי בע"מ

פסק דין

1.זוהי תביעה לפיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו לתובעת, ילידת 1946, בגין אכילת פיצה שיוצרה על ידי הנתבעת ביום 27.8.08 (להלן: "האירוע").

2.התובעת מסרה בעדותה, כי ביום האירוע הגיעה ביחד עם בעלה ועם נכדתה לסניף הנתבעת בקניון חיפה (להלן: "המאפיה"). הם רכשו פיצה, והתובעת אכלה חלק ממנה. במהלך אכילת הפיצה שמעה חריקות בפיה בגלל חרצן של זית שהיה בה. כתוצאה מכך נשברה לה שן, ושן נוספת נסדקה.

התובעת העידה כי פנתה לעובד המאפיה שהכין את הפיצה, אשר הנחה אותה כיצד לפנות להנהלת המאפיה. היא פנתה להנהלה בדרישה לפיצוי בגין נזקיה, אך לא נענתה. לדבריה, הראתה את החרצן גם לפקידה במאפיה וגם לעובדת שמקבלת כסף מהקונים.

התובעת מסרה, כי בשל חסרון כיס לא היה לה כסף לתיקון הנזקים בשיניה. כשלושה חודשים לאחר האירוע קיבלה סיוע מהרווחה לצורך טיפול בשיניה. בנוסף שילמה היא עצמה כ-270 ₪.

3.עובדיה פוארטי, בעליה של המאפיה, מסר בעדותו כי התובעת שוחחה עמו בטלפון, וסיפרה לו כי קנתה פיצה ובמהלך אכילתה נשברה לה שן בגלל אבן או עצם דומה. תחילה התייחס לדברים ברצינות, שכן התובעת אמרה לו כי היא רבנית. אולם לאחר השיחה ערך בדיקה, והסתבר לו כי התובעת אינה רבנית, ועל כן חשד כי סיפורה אינו אמת. הוא ביקש כי תביא לו את האבן, אך היא אמרה כי אינה ברשותה. לכן סבר, כי התובעת מנסה לקבל ממנו כספים במרמה. העד מסר, כי את הזיתים קונים חתוכים ללא חרצנים בקופסאות שימורים גדולות. העובד שמכין את הפיצה שם את הזיתים בערה, ובעת הכנת הפיצה הוא מפזרם במרכז הפיצה, כשידיו עוטות כפפות.

בחקירתו הנגדית אישר העד כי י תכן מצב שקופסת הזיתים תכיל חרצן של זית, אך הוא לא נתקבל במקרה כזה עד היום (עמ' 10 שורות 25-27, עמ' 11 שורות 20-23).

4.התובעת טענה, כי הנתבעת חייבת לפצותה בגין נזקיה, וזאת בהסתמך על חוק האחריות למוצרים פגומים, התש"ם-1980 (להלן: "חוק האחריות למוצרים פגומים"), ולחילופין על עוולת הרשלנות.

ואילו הנתבעת עתרה לדחיית התביעה, שכן לטענתה האירוע לא התרחש, ולכל הפחות התובעת לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכיחו, שכן לא זימנה לעדות עדים רלבנטיים, ובכלל זה בעלה, ואף לא שמרה את החרצן, ובכך גרמה לנתבעת נזק ראייתי.

לחילופין טענה, כי שיעור הנזקים הנתבעים על ידי התובעת הינו מופרז.

5.העדות היחידה שנשמעה ביחס להתרחשות האירוע היא עדות התובעת עצמה. עדות התובעת לגבי עצם התרחשות האירוע מהימנה עלי. לא התרשמתי כי התובעת בדתה את הדברים מלבה על מנת לקבל כספים מן הנתבעת. לכך מצטרפת העובדה, שהנתבעת נמנעה מלהזמין לעדות מטעמה את עובד המאפיה, אשר הכין את הפיצה, ואת הקופאית, וזאת חרף העובדה שכבר בכתב התביעה טענה התובעת כי פנתה אליהם במועד האירוע. הנתבעת בחרה להעיד מטעמה דווקא עד שלא היה נוכח במקום בעת האירוע, ועובדה זו פועלת לחובתה.

6.אחריות הנתבעת לפצות את התובעת בגין נזקי הגוף שנגרמו לה נובעת מחוק האחריות למוצרים פגומים. אני דוחה את טענת הנתבעת, כי חלה במקרה זה ההגנה הקבועה בסעיף 4(א)(1) לחוק. עניינה של הגנה זו הוא מקרים בהם הפגם במוצר שגרם לנזק נוצר לאחר שהמוצר יצא משליטתו של היצרן. בענייננו, הפיצה נרכשה במישרין מן המאפיה, ועל כן הגנה זו אינה רלבנטית.

7.באשר לנזקיה של התובעת – מחומר הראיות עולה, כי התובעת נשאה בתשלום של 270 ₪ עבור הטיפול בשיניה, שכן יתר עלות הטיפול מומנה באמצעות תרומה. ראש הנזק הנוסף בגינו עותרת התובעת לקבל פיצוי הינו כאב וסבל. אני פוסקת לתובעת פיצוי בגין ראש נזק זה בסכום של 1,000 ₪.

8.אשר על כן תשלם הנתבעת לתובעת סכום של 1,270 ₪. הסכום ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל. בנוסף תשלם הנתבעת לתובעת שכ"ט עו"ד בשיעור 20%, ותשיב לה את האגרה ששילמה.

9.זכות ערעור כחוק.

ניתן היום, כ"ח אדר ב תשע"א, 03 אפריל 2011, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: